"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים ...", כך מספרת לנו המשנה במסכת תענית (ד', ח').
ט"ו באב בימינו הפך מ"יום טוב" ל"חג האהבה" - לכאורה שינוי שחל במשך השנים מתוך השפעות הזמנים, התקופות והתמורות החברתיות.
אולם, אם נבחן את מהותו של יום ט"ו באב, נגלה שכנראה המהות לא השתנתה עם שינוי הכותרת.
לצורך הבנת המהות, עלינו להתבונן על ההקשר של התאריך במעגל השנתי?
ט"ו באב הוא המועד הראשון לאחר תשעה באב.
במערכת המועדים, תשעה באב הוא נקודת השפל. זהו יום שבו אנחנו מציינים את החורבן של כל המשותף לעם. זו למעשה הנקודה שבה הכל נחרב, הכל מופרד.
לכאורה, נקודה שממנה אי אפשר לצמוח.
כאן מגיע ט"ו באב. יום שמסמל את החיבור שלאחר החורבן.
יום שמראה לנו שהעם שלנו יודע להתחבר גם במצב שבו לכאורה כבר אין תקווה.
לא לחינם כונה יום זה במקורות 'יום טוב'.
– אם ננסה להגדיר במילים אחרות את המילים 'טוב' ו'רע', נמצא שההגדרה הקולעת ביותר ל'טוב' היא 'מחבר' וכנגדה נמצא ה'רע' – ה'מפריד'. מתוך הגדרה זו נוכל להסביר שכשאנחנו אומרים "יום טוב", אנחנו מתכוונים ל"יום מחבר" או "יום של חיבור".
אם נשאל את השאלה הנצחית – "מהי אהבה?", גם כאן, התשובה הכוללת גם את הרגש הנעימות הפנימית וגם את הרצון לתת היא 'חיבור' (וכידוע, הערך המספרי של המילה 'אהבה' זהה לערך המספרי של המילה 'אחד'). מתוך הגדרה זו נגיע לאותה משמעות פנימית שלפיה "חג האהבה" הוא "חג החיבור".
באופן סמלי, היום בחודש מנחם-אב שבו אנחנו מציינים את החורבן הוא היום התשיעי (ט'). תשע הוא המספר האחרון בקבוצת המספרים הבודדים והוא מסמל את שיא הנפרדות.
בט"ו באב, אל האות ט' מצטרפת האות ו' (ט"ו) המסמל כידוע חיבור (ואפילו נקראת לעיתים בשם זה – " ו' החיבור ").
מהו המיוחד בחיבור של ט"ו באב?
אם נבחן את האירועים המשוייכים לט"ו באב במסורת של עם ישראל, לאור מה שמובא בתלמוד הבבלי במסכת תענית (דף ל:), נגלה שכל האירועים מציינים חיבור ברובד כזה או אחר של החיים הציבוריים שלנו:
א. "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה" – עד לט"ו באב לא היו קשרי נישואים בין שבטיים בעם ישראל. בתאריך זה הוחלט לאפשר את החיבור בין השבטים.
ניתן ללמוד ממקרה זה על היכולת שלנו לחבר בין סקטורים וקבוצות בעם לטובת הכלל, גם אם עד היום הנפרדות הזאת הועילה לנו כפרטים.
ב. "יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל" – לאחר מעשה "פילגש בגבעה" (ראה ספר שופטים פרקים "ט-כ"א) נאסר על השבטים לשאת אשה משבט בנימין. בט"ו באב הותר החיבור מחדש.
ממקרה זה אנחנו מבינים שגם אם סקטור מסויים הופרד מהחברה כעונש על התנהגותו, מגיע הזמן שבו החברה מחברת אותו אליה מחדש כדי להמשיך יחד כחברה מאוחדת, כאיש אחד בלב אחד.
ג. "יום שכלו בו מתי מדבר" – כשעם ישראל היה במדבר, במשך 40 שנה, בכל שנה מתו חלק מהאנשים שעליהם נגזר שלא להיכנס לארץ בעקבות חטא המרגלים. בתקופה זו נוצר מן הסתם מתח חברתי, כאשר בעם הייתה קבוצה גדולה של אנשים שידעו שייכנסו לארץ וקבוצה שידעה שנגזר עליה למות במדבר. בט"ו באב בשנה הארבעים התברר שהעם חזר להיות מחובר וכל מי שהיה נוכח ביום זה יזכה להיכנס לארץ.
מגיע הזמן שבו מסתיימת תקופה והעם עומד ופניו לאתגרי העתיד. העבר מאחורינו. למדנו את הלקח ואנחנו מאוחדים להמשך מילוי תפקידנו ההיסטורי.
ד. "יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל" – עד לאותו יום היו מחסומים שלא איפשרו לעם להגיע לירושלים, לנקודה המחברת ביניהם. מטרת המחסומים הייתה להכריח את האנשים לעבוד עבודה זרה בניגוד לנטייתם הטבעית לחיבור למשותף. בט"ו באב בוטלו המחסומים המפרידים.
בנקודה מסויימת בהסטוריה, אנחנו נצטרך להסיר את המחסומים הנמצאים בתוכנו, בדרך לחיבור המשותף שלנו בעיר שחוברה לה יחדיו.
ה. "יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה" – לאחר שהחריב אדריאנוס קיסר את ביתר, 52 שנה אחרי חורבן הבית השני, לא אפשר לקבור את ההרוגים שהיו רבים מאוד. לא רק שלא איפשר לקבור אותם אלא גם סידר אותם בשדה ענק כדי להתענג מנצחונו. מובן מאליו כי מעבר למשבר שנוצר בעקבות החורבן ונפילת בית"ר, לא ניתן היה להמשיך בחיים סדירים ולהתחיל לחבר בין השרדים שנשארו, כל עוד לא הובאו ההרוגים לקבורה. בט"ו באב התאפשרה לבסוף קבורתם וחיבורם למקום מנוחתם.
באופן סמלי, קשה לנו לקבור את העבר ויחד איתו את ההפסדים והנצחונות שלנו בקרבות פנימיים וחיצוניים. אנחנו ממשיכים לעסוק בנושאים פתוחים המפרידים בינינו ומסיחים את דעתנו, במקום להחליט יחד על חיבור בינינו כדי שנוכל לאסוף את עצמנו ולפעול יחד למימוש תקוותנו המשותפת להיות עם חופשי בארצנו.
ו. "יום שפסקו מלכרות עצים למערכה" – עד יום זה היו כורתים עצים יבשים לצורך העלאת האש בבית המקדש. בט"ו באב הפסיקו לכרות עצים כיוון שהופיעה בעצים כבר לחלוחית מסויימת. סימן זה מסמל את העובדה שגם בעץ חרב ויבש מופיעה בסופו של דבר לחלוחית המסמלת את תהליך צמיחתו מחדש ומאותו הרגע כבר לא ניתן לכרות אותו – הוא התחבר מחדש למקור חיותו.
הגיע הזמן להתחבר יחד לאידאלים משותפים ולחזון המשותף שיחיה אותנו כעם וכחברה. החיבור הזה יפתור מאליו את נקודות הפירוד בינינו ויאפשר לנו להמשיך ביחד למימוש יעודנו הלאומי והאוניברסלי.
מובן מאליו שאין מתאים יותר מיום כזה, שמסמל את החיבור של הנפרדים, ליצור חיבורים בין נשים וגברים שעדיין לא זכו למצוא את זיווגם.
המסורת מתארת את התהליך שנערך באופן נקי ומוסרי כדי ליצור בסופו של דבר את החיבור הפנימי על בסיס התאמה גדולה ככל האפשר.
בימינו, כאשר האהבה מתחלפת לא אחת בתאווה, והחיבור הוא לא פעם חיצוני בלבד, נשאר לנו רק לקוות שנזכה כפרטים וכחברה להתחבר למהות של החיבור שט"ו באב מזמן לנו ונדע לממש יחד את החיבור הזה בהמשך מעגל הזמנים.
